דמיון
הוא הצמיד את הקונכיה לאוזנו.
"מה אתה שומע בפנים," שאלתי.
"ים קטן."
"אני גם יכול להקשיב?"
"לא. אתה גדול."
-אלכס אפשטיין
שלום :)
אני אופיר גולדמן, מדריכת הורים, גרה באוסטריה עם בן זוגי ושלושת ילדיי, אחרי מסע משפחתי באסיה.
הדרך שלי לעולם ההורות והחינוך לא הייתה קו ישר, וכנראה שזו גם הסיבה לארגז הכלים המגוון שאני מביאה איתי. במשך כ־20 שנה עבדתי כמפיקת קולנוע וטלוויזיה, שם למדתי להסתכל על אנשים, עבודת צוות וסיטואציות מזוויות שונות, למצוא פתרונות במציאות משתנה ולהבין שלכל סיפור יותר מנקודת מבט אחת.
בהמשך עברתי לעולם החינוך, ניהלתי מרחב גנים בעיריית הרצליה והמשכתי להעמיק בשאלות של חינוך ותרבות הילד, שליוו אותי עוד לפני שהפכתי לאמא.
אני בוגרת תואר שני בתרבות הילד והנוער. עבדתי בערוץ הילדים, למדתי חינוך מונטסורי לגיל הרך, העמקתי בחינוך האנתרופוסופי ואני בעלת תעודת מדריכת חינוך יער. במקביל, למדתי הדרכת הורים בגישת אדלר והעמקתי בתקשורת מקרבת ובגישה ההיקשרותית.
כל גישה הוסיפה לי כלי לארגז, אבל הקסם בעיניי אינו טמון בגישה אחת נכונה, אלא ביכולת להתבונן בילד, בהורה ובמשפחה, ולבחור בכל פעם את הכלים המתאימים להם כמכלול.
כמו בספר שקראנו
"אמא תחייכי."
"זוכרת מה קורה למי שכועס בארץ הכעסנים?" אומר לי הבן שלי בפעם המיליון שביקשתי ממנו להכנס למקלחת אבל הוא עדיין עומד לו שם ועושה פרצופים למראה.
ערב קודם קראנו עוד פרק מהספר "The Faraway Tree" והפרק הוביל לשיחה ארוכה על כעס וצעקות וכמה אני כאמא, לא אוהבת לצעוק, וכמה הם לא אוהבים שאני צועקת.
ברעיון של רגע אמרתי, "אולי כמו בספר כל פעם שאני מתחילה להתעצבן תזכירו לי, כשמחייכים אי אפשר לכעוס, וככה נצליח לפתור את הבעיה במקום להתעצבן?"
ואז כשהרגשתי את העשן מתחיל לצאת לי מהאוזניים הוא חייך וחיכה …
"לחייך, שאלתי אותו?"
שנינו התחלנו לצח וק, המתח ירד והוא רץ לאמבטיה.
הלב מוביל בטבעיות
לקטנה שלי היה ממש קשה בגן. פרידות קשות כל בוקר והרבה בכי. הגננת התחלפה והיא פשוט לא הצליחה להתחבר אליה. כבר חודשיים מתחילת שנה ועדיין היא לא הרגישה בנוח.
יום אחד היא חזרה ממש עצובה וכשהגדולים הלכו לחוג לשתינו היה זמן לבד, שאלתי אותה מה היא רוצה לעשות ונתתי לה להוביל. יצאנו לטייל והיא הוליכה אותנו לכיוון היער. בדרך פטפטנו על הגן, החברים, האוכל…
מצאנו אוצרות טבע ופתאום היא נעצרה.
"אמא, הלכנו לאיבוד." "מה זה אומר?" שאלתי, והיא הסבירה שאנחנו לא יודעות איך לחזור.
"אני סומכת עלייך ילדה שלי, את ילדה עם המון כוחות", אמרתי לה. "תובילי אותנו חזרה." היא התחילה לבכות. חיבקתי אותה. לקח זמן עד שהיא התחילה להאמין בעצמה, עצמנו יחד עיניים והיא אמרה לי שהלב שלה אומר שצריך ללכת לשם והצביעה…
אני ידעתי שכל הדרכים יובילו חזרה אבל לא אמרתי כלום, היא ממש חששה אבל התחילה להוביל…
כל כמה רגעים היא עצמה עיניים והקשיבה ליער, וכשיצאנו אחרי עשר דקות שוב לרחוב, החיוך שלה היה שווה הכל.
בבוקר למחרת כשהגענו לגן לחשתי לה, "כמה כוחות יש לך ילדה שלי, את תמיד יודעת למצוא את הדרך."
ידעתי שדברים יתחילו להסתדר גם שם לאט לאט.
עוד משחק אחד ודי
ארוחת ערב. כולנו יושבים סביב השולחן, ושוב, אחרי שתי דקות בלבד, הבת שלי קמה ומתחילה לעשות פירואטים במקום לאכול. אני מבקשת ממנה לחזור לשולחן, והתשובה המעצבנת בעולם נזרקת לחלל: "רגע!"
"אהובה, האוכל מתקרר..."
"רגע, אמא!" היא עונה וממשיכה לרקוד.
האח כבר מגלגל עיניים ומסנן: "למה היא כזאת תינוקת ולא יודעת לשבת ליד השולחן?"
היא שומעת, אבל עדיין לא מגיבה.
אני יודעת שבעוד רגע יגיעו העלבון והטנטרום, שישטוף את כולנו בגלים של בכי וצרחות.
אני נושמת, עוצמת עיניים וכבר מדמיינת את המשך הערב: היא לא תחזור לאכול כי נעלבה, ואחר כך גם לא תרצה ללכת לישון כי תהיה רעבה.
מה עושים?
אני מסתכלת על הגדולה, שלפעמים מתנהגת כמו מתבגרת ולפעמים מתגייסת להיות בעלת ברית. הפעם היא בוחרת לעזור.
"אף אחד בעולם לא יצליח לאכול את המלפפון הזה!" אני מכריזה.
"וגם את העגבנייה שלי אף אחד לא יצליח לאכול!" היא מצטרפת, ומניחה אותה בכף ידה הפתוחה.
האח מנסה לנגוס, אבל אני צוחקת: "אתה לא מספיק זאב מתגנב. נסה שוב!"
מאחוריי אני שומעת צעדים קטנים מתקרבים, אבל אני לא זזה. פתאום נשמע קראנץ' חזק.
"מי גנב לי את המלפפון?! זה הזאב המתגנב?" אני קוראת.
נשמע צחקוק קטן. כשאני מסתובבת, היא כבר מתחבאת מאחורי הכיסא.
"שוב פעם! שוב פעם!" היא צוהלת.
שני האחים שלה מניחים על המזלג חתיכת שניצל או עגבנייה, והיא מתגנבת לאט-לאט.
הם משתפים פעולה ומריעים בכל פעם שהיא מצליחה. מדי פעם הם תופסים אותה, והיא מנסה שוב, הפעם בשקט גדול עוד יותר.
אחרי כמה דקות היא מתיישבת בחזרה וממשיכה לאכול.
אני מחניקה אנחת רווחה קטנה.
בואו נדבר
בכל מה שנוגע לטינקרבל ופיטר פן אני בהחלט מאמינה בפיות ובקסמים,
אבל בהדרכת הורים אני מאמינה בתהליך.
לכן אני מציעה תהליך ממוקד ומעשי, שמותאם אליכם ולבית שלכם.
ליווי מעשי
ארבעה מפגשים של כשעה בהם נבנה יחד כלים מעשיים, נתרגל, נדייק ונבחן מה עובד עבורכם בבית.
מפגש היכרות
מפגש היכרות מעמיק של כשעה וחצי שבו נכיר אתכם ואת המשפחה, נבין את האתגרים ונגדיר יחד את המטרות.
שיחת היכרות
שיחה קצרה בת 15-20 דק' ללא עלות.
נכיר ונשוחח על מה תרצו להתמקד. בשיחה זו תבדקו האם אני המדריכה שמתאימה לכם.
לרוב, חמישה מפגשים מספיקים כדי ליצור שינוי ולבנות ארגז כלים משמעותי. אם תרגישו שאתם רוצים או צריכים להמשיך כמובן שאפשר.
אתם מוזמנים להתייעץ ולחזור למפגש בכל שלב ושלב בחיים, כשהילדים גדלים והאתגרים משתנים.
מה הלאה?
